(ח) וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה אֶל־יַ֣ד הֵגָ֑י וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים׃ (ט) וַתִּיטַ֨ב הַנַּֽעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָֽנוֹתֶ֨הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָֽרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַֽעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃ (י) לֹֽא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תַגִּֽיד׃ (יא) וּבְכָל־י֣וֹם וָי֔וֹם מָרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֨עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּֽעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃ (יב) וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַֽעֲרָ֨ה וְנַֽעֲרָ֜ה לָב֣וֹא ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרֽוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים׃ (יג) וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹֽא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃ (טו) וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מָרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ׃
֍ ֍ ֍
(ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ – כאשר יצאה הפקודה שתבאנה הנערות מרצונן אל בית המלכות, לא שלחה מרדכי לבית המלכות, וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי – וגם כאשר יצאה הפקודה לקחת בחוזקה את כל הנערות אל בית המלכות, לא הסכים לכך מרדכי, ולא פחד מהסכנה שבכך, אלא וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בכח, נגד רצונם, אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.
(ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו, כי ראה מיד שהיא מתאימה למלוכה, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו למחול לה על כך שלא באה מרצונה ואף הסתתרה עד שהביאוה בכח, וכיון שהבין מיד שהיא תהיה המלכה, שינה את ההנהגה איתה מהנהגת שאר הנערות בארבעה דברים, א. וַיְבַהֵל [-מיהר] אֶת תַּמְרוּקֶיהָ, כי כל נערה היתה ממתינה שנים עשר חודשים כדי שיעברו עליה ארבע עונות השנה, ויראו שאין לה איזו מחלה שניכרת רק בעונה מסוימת, ואצל כל הנערות היו ממתינים שתתחיל העונה החדשה, ואז היו מתחילים לתת לה תמרוקים במשך שנים עשר חודשים, ואילו אצל אסתר מיהר הגי לתת לה את התמרוקים מיד, כדי שיסתיימו שנים עשר החודשים בהקדם. ב. וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ – נתן לה מנות מיוחדות שלא ניתנו לשאר הנערות. ג. וְנתן לה אֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ לאחר שתמלוך, כי לכל שאר הנערות לא היו משרתות כלל, ורק למלכה היו שבע נערות, והוא הקדים לתת לה אותן כבר עתה, כי הבין וידע שהיא תמלוך. ד. וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים – שינה את הנהגתו עם אסתר ונערותיה לתת להם את החדרים הטובים ואת המאכלים המשובחים ביותר.
(י) על אף כל הכבוד הגדול שעשו לה, לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ, כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד, כיון שקיוה מרדכי שהמלך לא יקח לו אשה אסופית שאין ידוע מי עמה ומולדתה, ותינצל אסתר מלהנשא לו.
(יא) אף על פי שידע מרדכי שרק אחרי שנים עשר חודשים יקחו את אסתר לבית אחשורוש, מכל מקום וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים, לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, כיון שפחד שיענישו אותה על כך שאינה רוצה לומר את עמה ומולדתה, וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ, האם רק יגרשוה מהמקום, או שיוסיפו לה עונש.
(יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן, לבדוק שאין להן שום מחלה, וכיון שיש מחלות הניכרות בעונות מסוימות של השנה, המתינו שנה שלימה כדי לראות שאין להן כל מחלה, והיו שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של החורף בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, המחמם את הגוף, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של הקיץ בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים המתאימים לזמנים אלו.
(יג) וּבָזֶה – בדברים אלו, והם היופי ובריאות הגוף, הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ, כי לא ביקש ממנה המלך שום דבר מלבד זאת, ומאידך, תמורת זאת שהיא באה אל המלך מרצונה, אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר – כל מה שתבקש הנערה, כמתנות וכדומה, יִנָּתֵן לָהּ, לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ, ובכך שביקשה וקיבלה מתנות הראתה שהיא באה מרצונה אל המלך.
(יד) כל נערה ונערה בָּעֶרֶב הִיא בָאָה אל המלך, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי, אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים, כי אחר זאת אין נאה שתינשא לאדם אחר, אלא היתה נשארת כפילגש למלך (אבן עזרא), ולֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ ככל אשה, אלא כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ, וְנִקְרְאָה בְשֵׁם, ואף על פי כן הלכו כל הנערות מרצונן אל המלך, בחפץ לב.
(טו) בשונה משאר הנערות, שלא הביאו אל המלך דבר מלבד יופיין ובריאותן, וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר, הביאה עמה את מידותיה הטובות ודעתה השלימה בהיותה בַּת אֲבִיחַיִל הצדיק, והוא היה דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת, ומרדכי חינכה והוציא את מידותיה הטובות אל הפועל, והביאה עמה כל זאת כשהגיע תורה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, ומאידך, מצד המלך לֹא בִקְשָׁה אסתר דָּבָר, להראות שאינה באה מרצונה כלל, אלא רק כיון שהגיע תורה היא נאלצת לבוא אל המלך, כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, שהכריח אותה לקחת דברים מסוימים. ואף על פי שבהנהגה זו העיזה פניה במלך להראות שאינה מתרצית אליו אלא באה בעל כורחה, בכל זאת לא הענישוה על כך, אלא וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ.