יום שני
כ"ג ניסן התשפ"ה
יום שני
כ"ג ניסן התשפ"ה

חיפוש בארכיון

שיעור 6: פרק ב, א-ד

א וּֽלְנָעֳמִ֞י מוֹדָ֣ע לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃ ב וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַֽאֲלַקֳּטָ֣ה בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃ ג וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַֽחֲרֵ֖י הַקֹּֽצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃ ד וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּֽוֹצְרִ֖ים ה֣' עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָֽרֶכְךָ֥ הֽ'׃

 

֍            ֍            ֍

 

(א) וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ – היה אדם שהוא אוהבו של בעלה, ובן דודו, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז, ואף על פי שהיתה נעמי יכולה לבקש ממנו שיכלכל אותה ואת כלתה, ובודאי לא היה משיב פניה ריקם, מכל מקום התביישה להתגלות אליו כעת בעניותה, והעדיפה לזכות במתנות העניים שנתנה לה התורה, והרי זה כפרנסה שנותן לה ה' באותו זמן.

(ב) עתה מתאר לנו הפסוק את צידקת רות וטוב מידותיה, וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי, אל תלכי את ללקט בשדות את מתנות העניים, כיון שמכירים אותך במקום זה, ויש בושה גדולה לאדם עשיר שירד מנכסיו ללקט כאחד העניים, אלא אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה – אלך אני אל השדה, וכיון שזה עתה באתי מארץ מואב ואין מכירים אותי כאן [ולכן מכנה אותה הפסוק 'רות המואביה'], לא אתבייש כל כך, וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים – אטול את ה'לקט', והיינו השיבולים הנופלות לקוצרים, שהתירה התורה לעניים ללוקחם, ואין שאר העניים מקפידים על כך, כיון שיש שדות רבים, וכל אחד מלקט בשדה משלו, ועל ידי זה לא יפריעוני שאר העניים ממלאכתי, וגם אעשה זאת אַחַר בעל השדה אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, שאראה שאינו מסתכל עלי בעין רעה. וַתֹּאמֶר לָהּ נעמי, לְכִי בִתִּי.

(ג) וַתֵּלֶךְ, ומיד כשהתחילה הליכתה הגיעה לשדה הקרובה לביתה, וַתָּבוֹא, וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים, כיון שלא היו עניים נוספים המלקטים באותה שדה, לכן יכלה ללקט מיד לאחר הקוצרים, וַיִּקֶר מִקְרֶהָ – נעשה לה מקרה המיוחד לצורכה מאת ה', שהגיעה לחֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.

(ד) ובדרך כלל לא היה בועז בא לשדותיו, וְהִנֵּה אירע באותו יום דבר חדש, שבֹעַז, שהתמנה לשופט באותו זמן, בָּא אל השדה מִבֵּית לֶחֶם, לאחר שתיקן הוא והסנהדרין שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ה', כדי לקבוע בליבם שה' משקיף עליהם תמיד ורואה את מעשיהם ואת הנהגותיהם בין אדם לחבירו, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים 'ה' עִמָּכֶם', וַיֹּאמְרוּ לוֹ הקוצרים 'יְבָרֶכְךָ ה", כפי התקנה שיהא אדם שואל ומשיב שלום לחבירו בשם ה'.