שיעור 7: מגילת אסתר, ג, א-יא

(א) אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָֽאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֨שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ב) וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּֽרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃ (ג) וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ לְמָרְדֳּכָ֑י מַדּ֨וּעַ֙ אַתָּ֣ה עוֹבֵ֔ר אֵ֖ת מִצְוַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ד) וַיְהִ֗י כְּאָמְרָ֤ם אֵלָיו֙ י֣וֹם וָי֔וֹם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶ֑ם וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מָרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי׃ (ה) וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃ (ו) וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃ (ז) בַּחֹ֤דֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָֽתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃ (ט) אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַֽעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (י) וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָֽאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַֽעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃

֍            ֍            ֍

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שניצל המלך מבגתן ותרש שבקשו להורגו, שכח המלך שאסתר אמרה את הדבר בשם מרדכי, וכיון שרצה להחזיר טובה לאסתר שהצילה אותו, ולא מצא דבר שיכול להוסיף לה על גדולתה, חשב שמן הראוי להחשיב אותה בכך שיגדל את השרים שיעצו לו לקחת נערות מכל המדינות, ועל ידי זה בחר את אסתר למלכה, והראשון לשרים אלו היה מהומן, שהוא המן, ולכן גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, וכשהיה מקורב למלך הצליח לפתותו בדבריו כאילו הוא היה זה שגם אמר לאסתר על דבר בגתן ותרש, והצלת המלך ממוות מיוחסת אליו, ולכן הוסיף אחשורוש לגדלו, וַיְנַשְּׂאֵהוּ מדרגה אחר מדרגה, עד שהגיע למעלה העליונה במלכות, וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אפילו אותם אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שבדרך כלל אין נותנים כבוד בשער המלך לשום אדם מלבד המלך עצמו, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ, ומחל אחשורוש על כבודו וציוה שיכבדו את המן אפילו במקום המלכות, וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה, כיון שהיה בהשתחוויה זו משום עבודה זרה, כי דרך העמים הקדמונים היתה שכל אדם שנמצאה בו מעלה גדולה של גבורה או עשירות, היו מייחסים לו כח עליון מכוכב או אליל, ולכן גמר מרדכי בדעתו גם כלפי העתיד שלא לכרוע ולא להשתחוות להמן [ולכן נכתב הדבר בלשון עתיד 'לא יכרע ולא ישתחוה'].

(ג) כיון שהכבוד הניתן להמן היה בפקודת המלך, העמיד המלך שומרים המשגיחים על קיום פקודתו, וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי, מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. והוא השיב להם שכיון שהוא יהודי הדבר אסור לו. וגם אמר להם שפקודת המלך היא רק לעבדי המלך היושבים בשער המלך, ואילו הוא אמנם יושב בשער המלך, אך אינו עבד המלך, כיון שלפי חוקיהם אין יהודי נעשה עבד במלכות פרס.

(ד) באמת עבדי המלך לא שנאו את מרדכי ולא רצו את רעתו, ולכן הזהירוהו כמה פעמים על כך שאינו משתחוה להמן, וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי, כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי, ורצו לראות האם גם כאשר המן עובר בסמוך אליו אינו משתחוה לו, וזה יהיה סימן שההימנעות מלהשתחוות אינה מחמת יהדותו, אלא מחמת שהוא שונא אותו, כי בעוד ההשתחוויה ממרחק היא מדרכי עבודה זרה, הרי ההשתחוויה בקירוב לשר היא מדרך כל השרים והמלכים, שבני אדם משתחווים אליהם כשהם עוברים בסמוך, ורצו לראות כיצד ינהג מרדכי כשיעבור המן בסמוך לו.

(ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי גם כשהוא עובר סמוך אליו אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, הבין שמרדכי שונא אותו ואינו רוצה לכבדו כלל, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה.

(ו) אף על פי שעיקר כעסו של המן היה על מרדכי לבדו, כי היה נראה בעיניו שהוא נמנע מלהשתחוות לו מחמת שנאתו, ולא מחמת דתו, מכל מקום וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, כִּי הִגִּידוּ לוֹ עבדי המלך אֶת עַם מָרְדֳּכָי, ואמרו לו שמרדכי אמר להם שהוא נמנע מלהשתחוות מחמת דתו, וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כיון שהם עַם מָרְדֳּכָי ומשתתפים בדתו, ורצה להכחיד את הדת היהודית לגמרי על ידי שיהרוג את כל היהודים.

(ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִפִּיל פּוּר – הטיל המן סוג של גורל מסוים הנקרא 'פור', הוּא הַגּוֹרָל שהיה רגיל להיות לִפְנֵי הָמָן, שהיה משתמש בו לבחור תאריכים לדברים מסוימים, ועל ידי גורל זה רצה לבחור תחילה יום בחודש, וכיון שהיה זה ביום שלשה עשר בחודש ניסן, התחיל להטיל גורל מיום ארבעה עשר והלאה, ונדחה הגורל מִיּוֹם לְיוֹם, עד שהגיע ליום השלשים ועדיין לא עלה הגורל, והתחיל מתחילת החודש, עד שהגיע ליום שלשה עשר, שהוא היום האחרון שבגורל זה, וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ – וכן הפיל גורל לבחור חודש, והתחיל בחודש ניסן שהוא עומד בו, ונדחה הגורל עד החודש האחרון, לחודש שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, באופן שהגורל עצמו דחהו ליום האחרון ולחודש האחרון, והיה עליו להבין שעצת ה' היא לתת לישראל זמן מרווח לבטל את הגזירה.

(ח) עתה התחכם המן, כי ידע שאם יבקש מאחשורוש להשמיד אומה שלימה, אפילו אם זו אומה קטנה ושפלה ביותר, לא יסכים לכך אחשורוש. וכן ידע שאם יתנכל אל היהודים במפורש לא יניח לו אחשורוש להרע להם כלל, כי היו היהודים מפורסמים לעם חכם ונבון, ולכן סיפר את הדברים למלך אחשורוש בלשון המשתמעת לשני פנים, וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, והוא בזוי ושפל כל כך עד שאין לו אפילו שם מסוים, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, כלומר, לא רק שאין להם מדינה מסוימת, ולכן הם מפוזרים בין המדינות, אלא אפילו באותה מדינה אין להם שכונה או עיר מסוימים, אלא הם מופרדים ונמצאים בין העמים בכל מקום, ומחמת כן נמשך מהם נזק גדול, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, כי כל הדתות האחרות שונות זו מזו רק בפרטים, אבל באופן כללי אין חילוק גדול ביניהן, אבל הם שונים לגמרי בדתם מכל האומות, ושינוי זה הוא במאכלם, בבגדיהם ובהנהגתם, עד שאינם דומים כלל לשאר בני הדתות האחרות, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים – אינם מקיימים גם את דיני המלכות השייכות לעניני הממון והמיסים, וגם בני אומות אחרות לומדים מהם לזלזל במלכות, ולעומת כל הנזקים הללו אין מהם שום תועלת כלל למלכות, ולכן, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

(ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, ובלשון זו גרם המן לאחשורוש להבין שהכוונה לאבד את צורת דתם ולהכריחם לשמור את דתות שאר האומות, ולא להורגם, והוסיף לומר שלא יחשוש אחשורוש שיצטרכו להוציא הוצאות רבות על האנשים שיהיו ממונים לבטל את דתם של אותם אנשים, אלא להיפך, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה – העוסקים במלאכה זו שמחים לעשות זאת, והם ישלמו כסף על הזכות שניתנה להם להשיב את התועים בעיניהם אל הדרך הנכונה לפי דעתם, לְהָבִיא ממון זה אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.

(י) כיון שגנב המן את לבבו של אחשורוש לפתותו שמדובר באומה בלתי נחשבת, ושהכוונה רק להסירם מדרכם המוטעית לדרך הישרה של שאר הדתות, לא התבונן אחשורוש בנוסח האגרות שכתב המן [שאם כן היה רואה שכתוב שם להשמיד להרוג ולאבד], אלא וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, שהוא היה צֹרֵר הַיְּהוּדִים, ולכן התנכל להורגם, אבל אחשורוש לא צרר את היהודים ולא התכוין כלל להרע להם.

(יא) מלבד זאת שלא הבין אחשורוש כלל את מזימת המן, גם לא עשה זאת מתאוות בצע, אלא מתוך מחשבה שמעשה נכון הוא להשיב את התועים אל הדרך הנכונה, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ – יכול אתה ליטול אפילו כסף מאוצרותיי לצורך תכלית זו, וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ – להנהיגם בדרך הטובה כפי ראות עיניך.